איך ולמה עזבתי את חברת הסלולר (השניה) שלי
כמו שניתן לשער, אני לקוח סלולרי די כבד. יש לי לא מעט מכשירים סלולרים בבית – ועד להיום – היו לי גם שני קווים. הקו הראשון היה המרכזי, והשני שימש כגיבוי, ולצרכי בדיקת שירותים, תכנים ואפליקציות.
החשבונות של הקו השני היו נמוכים למדי, לא יותר מ-50 שקלים לחודש. אבל גם אותם לא ראיתי סיבה מיוחדת להמשיך לשלם – בהתחשב בנפח השימוש שלי. עשיתי מעשה וניגשתי לחברת הסלולר – ובפי בקשה פשוטה: לשלם רק עבור השימושים שלי בפועל: רק על שיחות שאני מוציא, רק על הודעות שאני שולח, רק על נפחי גלישה שאני צורך. בסך הכל – בקשה הגיונית למדי, בהתחשב בעובדה שהמכשיר הוא פרטי שלי, ושאני במילא נמצא בתוכנית ללא כל התחייבות למסלול.
למרות הרצון הטוב, והשירות מסביר הפנים של נציגי החברה, מסלול כזה, פשוט אינו בנמצא. האפשרות היחידה שעמדה לרשותי היתה לעבור למסלול טוקמן – ולרכוש סים חדש בעלות של 150 שקל (ואחר כך לשלם תעריפים גבוהים במיוחד). בחרתי להתנתק מהקו.
למרות שאני לקוח לא אופייני – במקרה הזה אני דוגמה מייצגת ללקוחות רבים, שחברות הסלולר לא מספקות להם הצעות רלבנטיות.
פופוליזם ואמת
במדיניות של משרד התקשורת כלפי חברות הסלולר יש ממדים רבים של פופוליזם. בסופו של דבר, במערכת היחסים בין המדינה לאזרח – צריך לשמור על מידה בריאה של אי התערבות. תפקידה של המדינה הוא לא להחליט מהו שיעור הרווח ה"ראוי" של חברה עסקית (ואם היא חושבת ששיעורי רווח מסויימים הם מוגזמים, היא יכולה בהחלט לגבות מיסים גבוהים מהרווחים, המשכורות, הדיבידנדים העצומים וכו' – אבל האוצר נוקט במדיניות הפוכה) והמדינה גם לא צריכה להחליט בעבור האזרח כמה הוא מוכן להוציא על שיחות סלולר. כל אדם צריך להיות אחראי להוצאות שלו – ואף אחד לא מחוייב לדבר הרבה, לשלוח הודעות טקסט בכמויות או להצטייד במכשירים הכי חדשים בשוק. לחברות הסלולר יש זכות מלאה לגבות תעריפים גבוהים על השירותים המתקדמים שלהם – והלקוחות לא חייבים לשלם אם הם לא רוצים.
לעומת זאת – למדינה יש אחריות לספק לאזרחיה שירותי בסיס במחירי עלות – כדי שלכל אזרח ואזרח תהיה גישה לשירותים סבירים בתחומים כמו בריאות, דיור, מזון, השכלה – וגם תקשורת. לחברות הסלולר המסחריות אין כל עניין לספק שירות ללקוחות שלא משלמים סכומים גבוהים. בעוד שבתחומי החינוך, הבריאות, הדיור והמזון קיים פיקוח הדוק יחסית – תחום התקשורת פרוץ למדי. התוצאה היא שחברות הסלולר פשוט לא מציעות חבילות הוגנות למי שמעוניין בסך הכל בתקשורת בסיסית – בתוספת הזכות לשלם רק עבור השימושים שלו בפועל, בלי חבילות והתחייבויות.
חבילה הגיעה
חברות הסלולר עושות כל שביכולתן כדי להעביר לקוחות למסלולי פוסט פייד – ולחבילות מתחדשות מעצמן. שיעור לקוחות הפרי פייד בישראל הוא מהנמוכים בעולם, ואפילו המיתון הנוכחי לא שינה זאת (בניגוד למשל למגמה בארה"ב).
לחברת הסלולר יש יכולת לייצר חבילות שיהיו כמעט תמיד לא משתלמות עבור הלקוח – שכן הן נבחרות על פי נתונים סטטיסטים עצומים. הלקוח הממוצע תמיד לא ינצל את רוב החבילה שלו – אך הוא לא יידע מכך וגם אם כן, סביר שלא תעמוד לרשותו אופציה זולה יותר.
זה קיים בשיחות, הודעות ובמיוחד בחבילת הגלישה הבסיסית. לקוח שרוצה אופציה לגלישה סלולרית יתחיל היום בתשלום של 25 שקלים לחודש. אם הוא מעוניין לגלוש בהיקפים נמוכים יותר – ויש מאות אלפי לקוחות כאלה – זה פשוט לא יתאפשר לו.
ייתכן שהכנסת חברות MVNO לשוק תפתור את הבעיה, אבל זו תקווה קלושה מדי. החברות האלה יצטרכו להציג זרם הכנסות גבוה ומיידי כדי להצדיק את ההשקעה בהן – וגם הן יש להניח יתמקדו ב"לקוחות איכותים". משרד התקשורת חייב, במסגרת הרפורמות שלו, לקבוע "סל תקשורת בסיסי" – ולחייב את חברות הסלולר להציע אותו ללקוחות. הסל הזה צריך להית בפיקוח – ומחירי הסים, זמן האוויר ההודעות והגלישה צריכים להיות נמוכים בהרבה ביחס להיום, כשהתשלום מבוצע על בסיס שימוש. בנוסף – יש לחייב את החברות לעדכן את הלקוחות אחת לחודש ובצורה ברורה על אחוזי ניצול החבילות שלהם – ועל מסלולים אלטרנטיבים שמתאימים להיקפי השימוש שלהם בפועל.
תגיות: סלולר




יום שישי, 16 ביולי, 2010 בשעה 10:37
הממשלה מתנהלת בצורה עקומה כזו כבר שנים
זה תמיד מתחיל בזה שהם יוצאים ל "הפרטה" ומוכרים משאבי מדינה ל 2 -3 גופי ענק על מנת ליצור "תחרות". המושג של תחרות כל כך לא שייך לכאן, המדינה בעצם מגינה על החברות האלה מתחרות כיוון שהיא לא מאפשרת לשחקנים נוספים להכנס לשוק.
בהמשך הגופים האלה שמחים על המונופול שנפל בחלקם (יותר נכון לקרא לזה דואופול) וגובים מחירי שחיטה מהציבור שהוא בעצם לקוח שבוי שלהן. ומשתמשים בכל מיני טריקים מלוכלכים כדי להעמיק את גביית הכספים, קנסות על התנתקות וכ"ו ..
אחר הממשלה מנסה לתקן, או לפחות ליצור מראית עין של תיקון ומנסה לחייב את החברות האלה בכל מיני תיקונים, אבל תמיד החברות האלה מוצאות פיתרונות יצירתיים לעקוף את זה.
החברות שאפשר לראות במהלך הזה הם :
בנקים
חברות הסלולר
חברות הכבלים (יס והוט)
ספקי התשתית לאינטרנט (כבלים ובזק)
חברת נשר – יצרנית המלט המונופוליסטית
חברת החשמל
חברות הטלפון
חברים, בשורה התחתונה, רק פתיחת השוק לתחרות אמיתית תביא לירידת מחירים ושיפור השירות. אין תחליף לתחרות.